המחקר שלנו ממשיך עמוק יותר לתוך המטבח התוניסאי, וככל שאנחנו מעמיקים בו, אנחנו מבינים שהאופי שלו שונה מאוד משאר המטבחים.
אם במטבחים אחרים אפשר לשים את האצבע על טעמים מסוימים, כאן מדובר במשהו אחר.
לבשל במטבח התוניסאי זה להיות שעות על הרגליים, להעמיד סירים, להכניס לתנור ואחרי שעות של הכנה, האוכל נגמר בעשר דקות.
זה מטבח שהטעם שלו נמדד בזמן שהשקיעו בו, ובאהבה שהוא מעניק לאחרים.

עטוף היטב

הפעם בחרנו להכין כפתה ואריסה.

הכפתה הן קציצות עטופות ברצועות של ירק (תפו"א או חציל), מטוגנות קלות ואז מבושלות ברוטב לזמן קצר.
התהליך עצמו פשוט – להמליח רצועות של תפוחי אדמה, להדק היטב מסביב לקציצות ולבשל.

אבל דבר כזה לוקח זמן –
הקילוף של תפוחי האדמה צריך להיעשות בעדינות וביד מיומנת, אחרת הרצועות נשברות או יוצאות קטנות מידי.
אחרי שצרים את הקציצות צריך להדק את הרצועות, וזה לא פשוט כמו שזה נראה.
והטיגון של הקציצות רגע לפני הבישול גם הוא לוקח כמה רגעים.

בסופו של דבר מדובר בערך בשעה וחצי של עמידה על הרגליים מול הסירים, והקציצות נעלמות בתוך פחות מעשר דקות.
יש שיאמרו שיש הרבה מאוד דברים שמכינים שלוקחים הרבה זמן, ונאכלים ברגע.

העניין הוא שבמטבח התוניסאי זה מרגיש כמו מוטיב, כל המתכונים שהכנו עד עכשיו דורשים סבלנות.
לא סבלנות מהסוג של המתנה ארוכה, או מהסוג של דייקנות מופתית.
אלא סבלנות של השקעה במשהו שנעשה מתוך אהבה עמוקה, ונעלם ברגע.

הקציצות עצמן היו מאוד טעימות, עם תיבול שמזכיר תיבול מהמטבח הטריפוליטאי, אבל גם קצת שונה.